רבים (ובעיקר רבות) מאתנו מכירים את ההרגשה, מגיעים לשדה התעופה לאחר חופשה מפנקת ועמוסה בקניות ומניחים את המזוודות על המסוע רק בשביל לגלות שחרגנו מהמשקל המותר לנוסע וכי עלינו לשלם סכום נוסף בגין המשקל העודף. נשאלת השאלה מה היה קורה אילו לא היה באפשרותנו לשלם מיד את הסכום הנוסף ובהתאם לדרישות חברות התעופה השונות.
במקרה כזה פסק לאחרונה בית משפט השלום בקרית גת כאשר קיבל חלקית תביעת נוסעת כנגד חברת אל על, בגין מחלוקת שהתגלעה על משקל הכבודה של נוסעת שחרג ב- 9 ק"ג ועל כן נמנע ממנה לעלות על המטוס מבלארוס לישראל ומשכך אולצה לשהות בבלארוס שבוע נוסף.
מה בין דולר לאירו?
התובעת הגיעה לשדה התעופה עם כבודת יד חורגת במשקל של 9 ק"ג, לטענתה נציג אל על ביקש ממנה תשלום נוסף בסך 54 אירו עבור החריגה בכבודת היד. משלא שלמה התובעת את הסכום, התפתח בין השניים ויכוח קולני בו טענה כי הנציג התנהג אליה בצורה פוגענית ומעליבה. לאחר דין ודברים עמד נציג אל על על מקחו ומכר את כרטיס הטיסה של התובעת לאדם אחר שהמתין בתור, והיא נשארה בבלארוס עוד שבוע שלם.
היה או לא היה תשלום
התובעת פנתה לבית משפט השלום בקרית גת וטענה כי התכוונה לשלם אך מאחר ולא היה ברשותה מטבע מסוג אירו שלפה שטר של 100 דולר לביצוע התשלום ונציג חברת אל על סירב לקבלם בטענה שהוא מקבל רק אירו והציע שתנסה להמיר את כספה או שתבקש את עזרת הנוסעים האחרים. מנגד טענה החברה כי אין מניעה לשלם בסוגי מטבע שונים, אלא שהתובעת סרבה לשלם בגין החריגה. ביהמ"ש קיבל את טענת החברה מטעמי היגיון בקבלו את גרסתם כי ניתן לשלם בכל סניפיה בדולר, אירו או במטבע המקומי.
נזק נפשי
בין טענותיה טענה התובעת, לפיצויי גוף בגין השהייה הנוספת של שבוע ימים והטראומה שעברה במקום ואף הביאה חוו"ד מומחה להוכחת נזקה הנפשי שנגרם בעקבות האירוע. אל-על מצידה הגישה חוו"ד נגדית לטענותיה אולם זו לא שללה את השפעת ההתרחשויות על מצבה הנפשי של התובעת, אלא קבעה ממצאים שונים לגבי שיעור הנכות שיש לייחס למצבה הקודם של התובעת.
אמנת ורשה וחוק התובלה האווירית
אל-על ניסתה לסמוך את הגנתה על הוראות אמנת ורשה, הסכם בינלאומי המסדיר את האחריות של חברות המוכרות שירותי תעופה לנוסעים, מטען וסחורות אשר הוחל בדין הישראלי באמצעות חוק התובלה האזרחית התש"ם-1980. וטענתה כי מאחר והמקרה נכנס תחת תחולת האמנה עומדת לה ההגנה בסעיף 21 לה על פיה רשאי ביהמ"ש לפטור את החברה מאחריותה באופן מלא או חלקי מקום בו הוכח כי רשלנותו של הנוסע שניזוק היא זו שגרמה לנזק, או לכל הפחות מהווה אשם תורם. ביהמ"ש הורה כי יש לראות מקרה זה, כמקרה של אי ביצוע חוזה התובלה ולא של ביצועו באיחור ועל כן אין תחולה להוראות האמנת ורשה לעניין זה. כמו כן קבע ביהמ"ש כי נציגי החברה, הפועלים בהתאם להנחיותיה ונהליה, פועלים בשליחות החברה ועל כן אין להטיל אחריות אישית עליהם.
בנוסף, קיבל ביהמ"ש את טענת התובעת כי האמנה איננה מוגבלת רק לנזקים הנגרמים בזמן הטיסה והיא חלה גם לגבי השלבים המוקדמים של הבידוק הביטחוני ומסירת המטען, ובהתאם דחה את טענת אל-על כי האמנה איננה מאפשרת פיצוי בגין נזק נפשי. מכאן נסללה הדרך למתן פיצויים.
אחריות החברה לנוסע שלא עלה לטיסה
ביהמ"ש קבע כי חוסר העניין המוחלט של נציגי אל-על בגורלה של התובעת לאחר שלא הועלתה למטוס והושארה לבדה במדינה זרה, יש בו משום סטייה מנורמת התנהגות סבירה והתרשלות של החברה.
בסופו של יום פסק ביהמ"ש כי לחברת אל על קמה חבות בעוולת הרשלנות, עם זאת קבע כי התנהלות התובעת היא שתרמה למכירת כרטיסה לאחר, כך שלא עלתה לטיסה ולכן יש לייחס לה אשם תורם אשר בנסיבות העניין יעמוד על 50%. בהתאם לחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש לעניין שיעור הנכות המיוחס לתובעת בעקבות המקרה ובהתאם לרכיבי הנזק השונים קבע ביהמ"ש פיצוי בסך 64,000 ₪ לתובעת. מסכום זה קוזזו 50% בשל אשמה התורם של התובעת כך שלבסוף פוצתה ב – 32,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.
