בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הגיש אבי זילברפלד נגד בנק דיסקונט, טען המבקש כי הפקדת שיקים באמצעות מעטפות ה"אל תור" לבנק זוכו על פי ערך היום למחרת ההפקדה ולא לפי ערך יום ההפקדה, שלא כדין על ידי הבנק, דבר אשר גרם לו נזק בדמות הריבית אשר צבר חשבונו, אשר היה ביתרת חובה, בגין יום אחד עבור כל הפקדה. הצדדים נשאו ונתנו בעניין והציגו הסכם פשרה אשר אליו הגיעו, לאישור בית המשפט, על פיו ירים הבנק תרומה בסך של 250,000 ₪ לעמותת "עזר מציון" לטובת פרוייקט "המאגר הלאומי לתורמי מח עצם". האם הסכם הפשרה היצירתי מצדיק את אישורו על ידי בית המשפט?
הסכם פשרה בתובענה ייצוגית
המגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית לבית המשפט בעצם מבקש מבית המשפט שניים: לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית אשר מהותה והנזק הגלום בה, מתאימים לדיון אחד עבור מספר גדול של ניזוקים, וכן לאשר אותו כמייצג של אותה קבוצה של ניזוקים ושל האינטרסים שלה מול הנתבע, תוך חיובו לפעול בנאמנות ובמסירות כלפי אותם ניזוקים.
הסכם פשרה אשר אליו מגיעים המבקש והנתבע, נועד בראש וראשונה לסיים את הפרשה ללא גישה לערכאות. האינטרסים העומדים מאחורי הפשרה הוא האינטרס של הנתבע להימנע מההליך השיפוטי, מהחשיפה שהבקשה תאושר כתובענה ייצוגית אשר עלולה להביא לדיון יקר וארוך בתובענה ולפסק דין יקר וקשה לאותו מזיק וכן לתקדים אשר עלול לגרור אחריו תביעות נוספות. המבקש מצידו אף הוא מעוניין בסיום הפרשה ומניעה מהליך ארוך ומתיש, ומקבלת גמולו כתובע ייצוגי בשם כל הקבוצה, כך גם בא כוחו אשר זכאי לשכר טרחה בגין ההליך. בשל העדר חפיפה וזהות מוחלטים בין האינטרסים של המבקש בהסכם הפשרה ובין טובתם של הניזוקים, אשר לעיתים אינם זוכים להטבות ברורות בהסכם הפשרה, קובע חוק תובעות ייצוגיות התשס"ו – 2006, כי על הסכם הפשרה בין צדדים לתובענה ייצוגית לקבל את אישורו של בית המשפט עצמו על מנת להיכנס לתוקף.
אותו ניגוד עניינים מצוי גם בחשש שאותו תובע ייצוגי יקבל גמול מהנתבעים בדרך זו או אחרת תמורת "זניחת" ענייניהם של שאר הניזוקים ובכך יפר את חובת הנאמנות שלו כלפיהם. בדרך זו יעשו הצדדים שימוש לרעה בהליך התובענה הייצוגית – התובע ובא כוחו, בקבלת שכר טרחתם, והנתבע בהשגת הסכם פשרה אשר ימנע תביעות מכל חברי הקבוצה הניזוקים בגין אותה טענה, במחיר נמוך מעלות ניהול התיק ופסק הדין הצפוי – ובשפת המשפט "קניית הסיכון" במחיר זול.
בשל ניגוד העניינים האמור, סעיף 19 לחוק מחייב את בית המשפט לוודא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, בטרם הוא מאשר אותו, ומטיל עליו חובות שונות לבחינת עיקרי הסכם הפשרה בין היתר באמצעות מומחים וכיו"ב.
סעיף 20 לחוק מונה את הכלים השונים אשר עומדים לשופט הדן בתובענה ייצוגית לצורך מתן פיצוי או כל סעד אחר לניזוקים אשר הכריע בעניינם. בין היתר מונה הסעיף את האפשרות לפסוק תשלום לכל ניזוק, לדרוש מכל ניזוק להוכיח את נזקו, לחייב את המזיק בתשלום סכום כולל אשר יחולק בין הניזוקים על פי חישוב, מתן סעד אחר לטובת הקבוצה או לטובת הציבור כאשר פיצוי הניזוקים אינו מעשי. על אפשרות זו הסתמכו הצדדים עת הציעו את פשרתם.
עקרונות הסכם הפשרה
כאמור לעיל, הנזק אשר נגרם למפקידי הכספים במעטפות האל תור בבנק דיסקונט בסניף הנתבע, הוא עלויות הריבית על הסכום המופקד בגין אותו יום איחור בהפקדה. נזק זה התקיים רק בחשבונות אשר עמדו ביתרת חובה בעת ההפקדה. הצדדים ערכו הערכה מקסימלית של הנזק שהיה נגרם לו כל הכספים אשר הופקדו באמצעות המעטפות היו לחשבונות המצויים ביתרת חובה, ומצאו כי הנזק המקסימלי עומד על כחצי מליון שקלים בגין הפקדות של כ- 900,000 לקוחות. העלות הממוצעת לניזוק עומדת על 28 אג' בלבד. בשל כך, טענו הצדדים, ניהול התיק אינו כדאי, ואינו מוצדק נוכח הנזק הממוצע.
לפיכך, הציעו הצדדים כי תחת תשלום סכום הנזק לכל ניזוק וניזוק, יפקיד הבנק סכום השווה למחצית מהנזק המקסימלי אשר יכול היה להגרם, לעמותת עזר מציון כמפורט לעיל.
בית המשפט אישר את הפשרה המוצעת אשר על אף שלא פיצה את הניזוקים בפועל, קבע כי אלו יצאו נישכרים שכן בעקבות פעילות המייצג והגשת התובענה, הבנק חדל ממנהגו לחייב את ההפקדות ב"אל תור" ביום איחור, ובכך תרם התובע הייצוגי לקבוצה ושם קץ לעוול האמור. כן, קבע בית המשפט כי פועלו של התובע הייצוגי עומד בקנה אחד עם מטרת הדין ומשרת את האינטרס הציבורי של הרתעת הבנק מפני הפרת החוק ומשהורתע הבנק, יש בכך סעד הולם לנפגעים גם אם לא פוצו בפועל.
באישור הסכם הפשרה האמור נותן בית המשפט משנה תוקף למשמעות הציבורית הכוללת של חוק תובענות ייצוגיות, שמטרתו הגנה על "האדם הקטן" מפני גופים כלכליים רבי עוצמה וכח תוך הבנה כי את מטרת החוק לא תמיד ניתן להשיג בדרך הטריויאלית, אלא יש למצוא דרכים חלופיות אשר ישרתו את אותה המטרה.
