בפסיקה שיצאה לאחרונה מבית המשפט המחוזי בתל אביב נקבע כי פיצוי סטטוטורי [פיצוי הקבוע בחוק שקבלתו אינו דורשת הוכחת נזק אלא רק הוכחת ביצוע העוולה] בגין עוולה של גזל סוד מסחרי, אינו תלוי בקיומו של נזק ממשי ועל כן לא נדרש להטען כבר בשלבים המקדמיים של התביעה, ויכול שיינתן גם אם נטען רק לאחר שהניזוק נכשל להוכיח את נזקו הממשי.
המדובר הוא בשתי חברות בינלאומיות העוסקות בתחום אספקת ציוד לבתי חולים, אשר להן נציגויות בישראל. התביעה הוגשה בגין גזל סוד מסחרי על ידי עובד לשעבר של החברה התובעת, שערק לשורות החברה המתחרה, והעברת המידע הסודי לאורגנים בחברה המתחרה לשם שימוש במידע ליצירת יתרון תחרותי וסיכול עסקי התובעת.
גזל סוד מסחרי
סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות התשנ"ט-1999 קובע שלשה תנאים על מנת שמידע יחשב "סוד מסחרי"; ראשית על המידע להיות "מידע עסקי שאינו נחלת הרבים", משמע סודי. בעניין זה קבע ביהמ"ש כי מידע המפורסם ברבים שניתן להשיגו בקלות, דוגמת רשימת לקוחות ומחירים, בדרך כלל לא יהווה סוד מסחרי אולם כאשר מדובר במידע ספציפי לגבי לקוח מסוים ושיטת עבודה ניתן לומר שמדובר במידע סודי מאחר והוא אינו מיועד לרבים ודי בסיווג הגישה למידע לעובדים מסוימים בחברה על מנת שזה יחשב סודי. שנית, על מנת שיחשב "סודי" על המידע להקנות יתרון תחרותי לבעליו, בית המשפט קבע כי גם אם ניתן להגיע למידע בדרכים לגיטימיות לא נשלל היתרון התחרותי שבמידע, זאת במידה והגישה למידע כרוכה בהשקעת זמן ומשאבים ומכל מקום כל מידע אשר יכול להעניק יתרון כלכלי כלשהו על פני המתחרה עונה על תנאי זה. שלישית, על בעל המידע לנקוט באמצעים סבירים להגנה על המידע, לעניין זה נקבע כי די בידוע העובדים אודות כללי סודיות המידע והחתמתם על טפסי סודיות או במידור עובדים באופן שרק מי שהמידע נחוץ לו יוכל להיחשף אליו על מנת לעמוד בדרישת הסבירות. עוד הוסיף ביהמ"ש כי ככל שחוסר ההגינות בהסגת המידע על ידי הגוזל גובר כך תחלש החובה לנקוט באמצעי הגנה סבירים.
סעיף 6 לחוק מגדיר את עוולת גזל הסוד המסחרי ואוסר נטילת, שימוש וקבלת סוד מסחרי ללא הסכמת הבעלים. הסעיף קובע כי נטילת המידע צריכה להיות "באמצעים פסולים" ואף מטיל אחריות על מקבל המידע במקום בו המקבל יודע או היה עליו לדעת שמקורו של המידע הוא "באמצעים פסולים". במקרה המדובר השיג העובד את המידע באמצעות חדירה לא חוקית למחשבי החברה והעבירו לממונים עליו, אורגנים בתאגיד הבינ"ל. ביהמ"ש קבע כי מספיק להראות שעל פניו מדובר במידע שהושג באמצעים פסולים וכי על האורגנים בתאגיד היה לשאול את עצמם, ואת מספק המידע, מהו מקור המידע? שכן מדובר במידע בעל ערך שלא סביר שיגיע אליהם או אל ספק המידע בדרך לגיטימית.
פיצוי סטטוטורי
סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות מאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ₪ בגין כל עוולה. במקרה הנדון ניסתה החברה התובעת להוכיח את הנזק הממשי אשר נגרם לה, ומשלא עלה בידיה, עתרה לקבלת הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק. הנתבעת טענה כי מאחר והתובעת לא עתרה לפיצוי סטטוטורי אלא לאחר שנכשלה להוכיח את נזקה אין היא זכאית לפיצוי. ביהמ"ש קבע כי לעניין זכאותה של התובעת לפיצוי סטטוטורי רשאית היא להביאו בכל שלב של הדיון מאחר וזה אינו תלוי בנזק מכוח לשון הסעיף האומר "ללא הוכחת נזק" – קיומו של נזק אינו תנאי לקבלת הגנה על סוד מסחרי שנגזל, אלא תנאי לקבלת פיצוי ממשי בגין נזק, זאת להבדיל מזכות הניזוק לפיצוי סטטוטורי שאינו תלוי בנזק. לעניין מספר ההפרות קבע בית המשפט כי ראשית יש להתאים את הסעד לסוג הסוד ולטיבו כך שככל שהפגיעה גדולה יותר יהיה הפיצוי גדול יותר. בנוסף עושה ביהמ"ש גזירה שווה מדיני זכויות היוצרים וקובע כי את הביטוי "כל עוולה" שבחוק עוולות מסחריות יש לפרש כמו "כל הפרה" מדיני זכויות היוצרים ולפיכך יש להתייחס לכל סוג של הפרה, משמע לכל זכות שהופרה. בהקבלה לסודות מסחריים קובע ביהמ"ש כי מאחר ומדובר במסכת ארוכה של גזילת מידע מאת התובעת יש להתייחס לכל סוד שנגזל כעוולה בפני עצמה, ביהמ"ש אף מציין כי כל פרשנות אחרת תהה שגויה ולו מטעמים של שיקולי מדיניות משפטית ראויה והרתעת המעוול. בסופו של יום פסק ביהמ"ש פיצויים לטובת התובעת בגובה של 100,000 ₪ לעוולה לפי 13 עוולות שונות שהוכחו.
