מדגם מוגדר בפקודת הפטנטים והמדגמים, 1926 כקווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט הבולטים לעין, שמייחדים חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי. לשון אחרת, מוצר אשר עיצובו מקנה לו ערך מוסף. רישום המדגם כדין אצל רשם הפטנטים והמדגמים מקנה לבעליו את הבלעדיות על המסחר והפרסום של אותו חפץ בדגש על הפן העיצובי שלו. מדגמים נרשמים על מוצרים כגון: תכשיטים, צעצועים, מכשירים סלולריים ועוד. למעשה, אפשר להגיד שהמדגם הינו אחם של סימן המסחר והפטנט למשפחת הקניין הרוחני.
רישום המדגמים בעולם בכלל ובישראל בפרט מוכר עוד מקדמת דנא, דוגמה לכך הינה בקשת רישום קווי המתאר של הבקבוק המסורתי של קוקה קולה בשנת 1915, כמו גם מדגמים הרשומים על חידושים עיצוביים כגון מכונית "החיפושית" והמיקסר של "KitchenAid".
אולם, נראה כי תחום זה אינו מאבד מהרלוונטיות שלו וזאת אף ניתן לראות בפסק דין Diesel Spa נ' הודיס בע"מ, המגיע אלינו היישר מן התנור. בפסק הדין עלתה השאלה האם ג'ינס הנמכר ב"הודיס" מהווה חיקוי בולט של "ג'ינס דיזל" המוגן במדגם. בית המשפט נעזר בשני מבחנים עיקריים בכדי לנתח את הסוגיה;מבחן העין – בוחן האם צורתו החיצונית של המוצר מהווה חיקוי בולט של המוצר המוגן הרשום במדגם בעיני הצרכן הסביר; מבחן החידוש – בוחן את היקף ההגנה במדגם הרשום. היקף זה נקבע על פי מידת חדשנותו ומקוריותו של המדגם, היינו, בחינת קיומם של מוצרים מתחרים בעלי אלמנטים חיצוניים הזהים למדגם, אשר שווקו ערב רישומו של המדגם. בית המשפט נעתר לבקשת "דיזל" ואסר על שיווק ופרסום הג'ינס של "הודיס" וזאת בהתבסס על התקיימותם של המבחנים שלעיל וכן על בסיס השיקול לפיו "ג'ינס דיזל" הינו מוצר המצוי בתחום עיסוק הליבה של "דיזל" לעומת היקפו השולי של המוצר בעיסוקי "הודיס".
נראה כי במציאות הטכנולוגית של ימינו סוגית המדגמים מקבלת משנה תוקף ונאלצת להתמודד עם אתגרים חדשים וחדשניים. המקור להתעוררות זו טמון בפיתוחה של מדפסת התלת-מימד. מדפסת זו מאפשרת לייצר דגמים תלת-מימדיים של מוצרי צריכה יומיומיים, בתנאים ביתיים כגון: תכשיטים, מוצרי אופנה, כלי בית, כלי כתיבה וכו', וזאת ע"י הדפסת המוצר בהתבסס על קבצי תכנון ממוחשבים.
בעבר, על מנת לייצר מוצר הדומה למוצר המוגן במדגם, היה נדרש לרכוש את שירותיו של מהנדס על מנת לתכנן את המוצר, ולפתח קו ייצור לאותו מוצר. לעיתים העלות הגלומה בייצור זה, והסיכון שבהליכים משפטיים שייפתחו על ידי בעלי המדגם, היו גוברים על הכדאיות שברווחי ההפצה. כיום, אנשים פרטיים יכולים להרשות לעצמם להחזיק מדפסת תלת-מימד, יכולים לתכנן מוצרים בקלות באמצעות תוכנות הקיימות ברשת, או למצוא קבצי תלת-מימד קיימים המועברים באתרי שיתוף קבצים באינטרנט, ויכולים בלחיצת כפתור להדפיס לעצמם מוצרים המפרים מדגמים רשומים. תופעה זו היא חדשה, ועל כן היחס אליה במשפט עדיין פרוץ, והעובדה שהיא נעשית על ידי הפרט ולא בצורה מרוכזת מקשה על האכיפה בעניין המדגמים. החשש, כמו בעולם המוזיקה, הוא שככל שיקל על הציבור להשיג את המוצרים המעוצבים שלו בעצמו, וככל שהתמורה למעצבים צעירים על עיצוב כיסוי לטלפון או גאדג'ט לשולחן הכתיבה, יפחתו מהעדר קונים למוצר המקורי, תפחת הכדאיות בעיצוב מוצרים, ותיפגע האומנותיות המלווה לה.
לאור ההתפתחויות והמציאות המשתנה, נראה כי בקרוב מאוד יתעורר צורך לתקף את הדין באשר למדגמים. הסיבות לכך נעוצות כאמור בהתפתחויות בחזית הטכנולוגית וכן בהתפתחויות בחזית הפסיקה הישראלית, דוגמת הלכת א.ש.י.ר לפיה ניתן להכיר בזכויות במדגם לא רשום מכוח דיני עושר ולא במשפט. בשנת 2013 החלו בחקיקתו של חוק המדגמים אשר נותן ביטוי להתפתחויות האמורות בדמות של החלפת הגדרות המדגם/המוצר וכן בשינויים של המבחנים לבחינת קיומו של מדגם. מהלך זה עדיין בחיתוליו ונאלץ להמתין לראות את התפתחויות הדין.
