בשנים האחרונות אנו עדים לכניסתן של הרשתות החברתיות לכל אספקט בחיינו הפרטיים, וכפועל יוצא מתבקש מכך, זיהה המגזר העסקי את הפוטנציאל השיווקי ופרסומי הטמון בנוכחות חזקה ברשתות. יותר ויותר בעלי עסקים, קטנים כגדולים, פותחים חשבונות ברשתות החברתיות ומעסיקים עובדים או חברות חיצוניות על מנת שינהלו בעבורן את הפעילות החברתית במטרה לקדם את עסקיהם. כמובן שהתפתחות התחום וכניסת המגזר העסקי לזירה מעלה סוגיות משפטיות אשר על מערכת המשפט הגלובלית להידרש להן.
בתביעה שהוגשה לאחרונה בביהמ"ש בארה"ב טוענים בעלי אתר המספק חדשות טכנולוגיות כי עובד לשעבר, אשר הופקד על ניהול חשבון הטוויטר של החברה, גזל סוד מסחרי של החברה בכך שעזב את החברה תוך שהוא 'לוקח' את חשבון הטוויטר שהפעיל, על כל עוקביו, לידיו.
העובד שהיה כתב טכנולוגי הופקד על ניהול חשבון הטוויטר של החברה, ומכח תפקידו החזיק בסיסמא הנדרשת על מנת להתחבר לחשבון. עם סיום תפקידו בחברה שינה העובד את שם המשתמש והסיסמה בחשבון לשמו הפרטי תוך שהוא 'לוקח' את 17,000 העוקבים הרשומים לחשבונו החדש. החברה הגישה תביעה לביהמ"ש הפדראלי על סך 340,000$, ע"פ חישוב של 2.5$ לעוקב לחודש (כך מתומחרים כעת הקשרים העסקיים של החברה ברשת החברתית), בטענה כי חשבון הטוויטר הוא רכושה של החברה ושימוש בו מצד העובד לאחר תקופת ההתקשרות בינם הינה גזל סוד מסחרי. הדיון בנושא עדיין מתקיים אך ביהמ"ש אישר לחברה להמשיך בקו התביעה של גזל סוד מסחרי, על אף שציין כי יש להביא ראיות נוספות בנושא.
סכסוכים מסוג זה תופסים תאוצה בעולם המדיה בעידן הרשתות החברתיות ועידוד המיתוג העצמי והאינדוודואליזם. מקרה נוסף עורר סערה באנגליה כאשר כתבת ותיקה של רשת החדשות הידועה, BBC, עברה לחברה המתחרה כשהיא 'לוקחת' איתה כ- 60,000 עוקבים. אינטואיטיבית אפשר לגרוס כי הבעלות על חשבון העסק ברשת חברתית היא של החברה, אך מנגד ניתן לטעון כי העוקבים ברשת החברתית עוקבים אחרי אותה כתבת אינדווידואלית, ולפיכך מהווים חלק מהמוניטין האישי שלה. כמובן שכל הטענות הללו כפופות כמובן לחוזי ההעסקה, ההסכמים בחברה ולפסיקה שעוד תגיע בנושא.
האם רשימת העוקבים הינה סוד מסחרי?
סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות התשנ"ט-1999 (להלן "החוק") מגדיר סוד מסחרי כדלקמן: "סוד מסחרי"- מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". לכאורה על פי הגדרה זו רשימת העוקבים בחשבון הרשת החברתית של החברה אינה סוד מסחרי שכן הרשימה גלויה לכל וניתנת לגילוי בנקל. הסיסמא לשירות, עם זאת, הינה ידע מסחרי של המעסיק אשר באמצעותו הוא פונה ללקוחותיו ומספק להם את המידע המסחרי אותו ברצונו להעביר. שימוש במידע זה מעניק לעובד (ולמעסיקו החדש) יתרון מסחרי שלא היה בידיו אילו לא היה משתמש במידע .
יתרה מכך בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים עולה השאלה האם ניתן להגדיר רשימת עוקבים שכזו כרשימת לקוחות של החברה, שכן אותם עוקבים צורכים את התכנים אותם מעלה החברה וצורכים את 'המוצר' אותו מציעה החברה ללקוחותיה. הפסיקה הישראלית דנה רבות בנושא הגדרת רשימת לקוחות כסוד מסחרי בכלל ובעניין השימוש של עובד ברשימת הלקוחות לאחר תום ההתקשרות בינו לבין החברה בפרט. הפסיקה קובעת מספר מבחנים על מנת להכריע בשאלה האם רשימת לקוחות מהווה סוד מסחרי: יש לברר האם יש ברשימה מידע שמקורו בהשקעת משאבים מצד המעסיק, מעבר ליצירת רשימה טכנית, הכרוך בהשגת יתרון מסחרי ומידע יצירתי הכרוך בהשקעת מאמץ מיוחד, זמן וממון. לעניין רשימת העוקבים, על אף שהינה נגישה לציבור, על מנת ליצור את אותה רשימה משקיעה החברה זמן וממון לא מבוטלים, על ידי העסקת עובד אשר תפקידו לנהל את אותו החשבון ולצבור 'לקוחות' אשר ירשמו לשירות ויחשפו לפעילות החברה.
שימוש של עובד ברשימת לקוחות
סעיף 7 לחוק מעניק סייג של אחריות לעובד באם הסוד המסחרי הגיע אליו אגב עבודתו בחברה וזה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים והכלליים. עולה השאלה האם פרטי ההתחברות לחשבון הרשת החברתית ורשימת העוקבים בו עונים להגדרת הסעיף. הפסיקה בישראל קובעת כי יש לבחון את הדברים בהתאם למידע בו משתמש העובד, היקף התחרות בין המעביד הקודם לבין המעסיק החדש, הענף בו מדובר, את השקעת המעסיק ברכישת הלקוחות ואת הערך המוסף מהשימוש באותה רשימה והחיסכון העולה ממנה.
לסיכום
אמנם העניין בארה"ב עדיין נדון, אולם לאור התפתחות השיווק החברתי וריבוי מקרים שכאלו, נראה כי לצד ההתאמה שעל מערכת המשפט לעשות כדי לענות על שאלות כאלו, על המעסיקים לבצע את ההתאמות הנדרשות להגנה על המידע המסחרי שברשותם, בדמות הוספת סעיפים בחוזי העסקה שלהם, או בהתקשרותם עם חברות חיצוניות אשר מנהלות את השיווק החברתי עבורם, הקובעים את הבעלות בחשבון ברשתות החברתיות והזכויות בו.
