בתקופה האחרונה נתנו מספר פסקי דן חשובים בתחומי העיסוק של המשרד, בגיליון זה אנו מביאים אליכם את תקציריהם של מספר פסקי הדין שניתנו.
הפרת זכויות יוצרים – העתקה
ביהמ"ש המחוזי דחה תביעה להפרת זכויות יוצרים בגין העתקה שהגיש תסריטאי כנגד יוצרי הסרט הכלה הסורית. התסריטאי בתביעתו טען כי יוצרי הסרט העתיקו לתוך התסריט מאפייני וחלקים נרחבים מתוך שני תסריטים שהוגשו על ידו, לצורך בחינת אפשרות להפקה, לידי במאי ויוצר "הכלה הסורית" ולידי גורמים בחברת ההפקה גלובוס גלוב אשר השתתפה בהפקת הסרט. על פי סעיף 77 לחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007, קבע ביהמ"ש כי על מנת שתאושר תביעה להפרת זכויות יוצרים, במקום בו מדובר בהפרת יצירה שנוצרה בטרם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים החדש, על ההפרה להימצא הן בחוק הישן והן בחוק החדש. לאחר שהתברר כי אכן ההפרה הנתבעת מצויה בהוראות שני החוקים החליט ביהמ"ש לדון בתביעה על פי הוראות הדין הישן החל על המקרה. באשר לטענות התובע קבע ביהמ"ש, לאחר עיון בתסריטים ושמיעת חוות דעת של מומחים בתחום הקולנוע, כי אמנם קיים דימיון מסויים בין התסריטים אולם דימיון זה נובע בשל עיסוק התסריטים באותו הז'אנר ואותה התרבות ומבטא מאפיינים המתאימים לאוכלוסיה המדוברת באופן שלא ניתן לומר שמדובר בהעתקה. ביהמ"ש מראה כי דימיון זהה קיים באלפי סרטים העוסקים בז'אנרים שונים ונובע גם מטכניקות צילום והעברת מסרים החלות בתחום ובסופו של יום מחליט לדחות את התביעה ולחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעים בסך של 400,000 ₪. חשוב לציין כי הוצאות המשפט הגבוהות שנפסקו הינן פועל יוצא של ריבוי נתבעים [8] אשר היה על התובע לפצות כל אחד מהם, זה המקום להדגיש כי בטרם הגשת תביעות יש לשקול היטב מי הם הצדדים לתובענה ולא לקחת את הסיכון ולצרף נתבעים שלא לצורך.
בעל שליטה בחברה ודמי אבטלה
ביה"ד לעבודה דן לאחרונה בסוגיה מעניינת בנושא הקצאת מניות לעובדים כתמריץ וזכאותם לדמי אבטלה במקרה של פיטורים. על פי סעיף 6 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה-1995 בעל שליטה בחברת מעטים אינו זכאי לדמי אבטלה בשל הרציונל שדין בעל שליטה בחברה כדין עצמאי והמדינה חוששת מההשלכות הכלכליות של הענקת דמי אבטלה לעצמאים והאפשרות לביצוע מניפולציות בתוך החברה לשם קבלת אבטלה מהמדינה. לעניין זה, סעיף 76 לפקודת מס הכנסה התשכ"א-1961 מגדיר חברת מעטים כחברה שבשליטתם של חמישה אנשים לכל היותר וסעיף 32 לפקודה מגדיר בעל שליטה בחברה כמי שמחזיק בעשרה אחוזים לפחות מהון המניות. במקרה דנא מדובר בחברת מעטים העוסקת בפיתוח עיסקי אשר העניקה לאחד מעובדיה 15% ממניות החברה כתמריץ לעמידה ביעדים ובכך בעצם הפך העובד לבעל שליטה בחברה על פי פקודת מס ההכנסה מאחר ולחברה שני בעלי מניות נוספים בלבד. הענקת המניות לעובד בוצעה לאחר שלוש שנות עבודה בחברה אולם לאחר כשנה נוספת נקלעה החברה לקשיים והעובד פוטר בעודו מחזיק במניות, משפוטר פנה העובד לביטוח הלאומי לשם קבלת דמי אבטלה אך סורב מאחר והינו בעל שליטה בחברת מעטים ומכאן הפנייה לביה"ד. בית הדין בחן את מהותן של המניות ואת מהות הענקת המניות וקבע כי לא מדובר במניות אשר מקימות לעובד קניין מלא במניותיו. המניות הוענקו לעובד כתמריץ במסגרת חוזה עבודה אשר קבע כי באפשרות החברה להעניק את המניות אך באפשרותה גם לקחת אותן בחזרה, וכך היה גם במקרה של עובדת אחרת בחברה. בנוסף מציין ביה"ד כי על אף היות העובד "בעל שליטה", הוא לא השקיע בחברה, לא היה ערב לחובותיה ולא נהנה מזכויותיהם של בעלי מניות בחברה כגישה לדוחות והצבעה והשתתפות באסיפות בעלי מניות. משכך, קבע שאין המדובר במניות אליהם התכוון המחוקק בהגדרת בעל שליטה. נוסף על כך לעניין הזכאות לדמי האבטלה קבע ביה"ד כי מבחני הפסיקה לעניין יחסי עובד-מעביד מתקיימים במלואם, העובד ביצע עבודה וקיבל בעבורה תמורה מידי חודש, עבודתו פוקחה על ידי מנהלי החברה ולעובד לא היה מעמד של מנהל בחברה אלא מעמד של עובד מן המניין. אשר על כן משהוכח כי יחסי עובד-מעביד התקיימו במלואם וכי העובד אינו בעל שליטה בחברה כפי שמגדיר החוק קבע בית הדין כי הוא זכאי לדמי אבטלה וחייב את הביטוח הלאומי בתשלומם ובתשלום הוצאות לעובד בסך 5,500 ₪.
הפרת סימן מסחר וגניבת עין
חברות נייקי העולמית והישראלית הגישו תביעה בגין גניבת עין והפרת סימן מסחר נגד יבואן תכשיטים אשר ייבא לארץ צמידים מזוייפים הנושאים את סימן המסחר של החברה. המדובר בצמידים שיובאו על ידי הנתבע מטורקיה ונתפסו בעמדת המכס בנתב"ג בשובו לארץ. סעיף 1 לחוק עוולות מסחריותהתשנ"ט-1999 קובע את היסודות לעוולת גניבת העין וביהמ"ש קבע מבחן בן שני יסודות להוכחת העוולה. האחד הוא קיומו של מוניטין לתובע באופן שבו הציבור מזהה את מוצריו כמוצרים בעלי תדמית חיובית, והשני הוא האפשרות להטעיית הציבור באופן שיטעה לחשוב שמדובר במוצרים המיוצרים או משווקים על ידי בעל הזכויות. המבחן לבחינת ההטעייה הינו מבחן משולש הבוחן את המראה והצליל, סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן השכל הישר, במקרה דנא קבע ביהמ"ש כי אכן מתקיימת עוולת גניבת העין בשל השימוש בשם החברה ובלוגו המפורסם שלה על מוצרים דומים לאלו שמוכרת החברה. ביהמ"ש מציין כי כל מטרתו של הנתבע הינה לשייך את המוצר למותג המוכר תוך הנאה מהמוניטין שצבר ולכן מתקיימים יסודות העוולה ויש לחייב את הנתבע.
הנתבע טען להגנתו כי לא ידע כי על הצמידים מוטבע סמן המסחר של נייקי וכי חשב שמוטבע עליהם הכיתוב LOVE, ביהמ"ש דחה את טענתו וקבע כי הפרת סימן מסחר אינה דורשת יסוד של כוונה להטעות או לרמות וכי הגנת תום הלב אינה מצויה במסגרת פקודת סימני המסחר. לבסוף פסק ביהמ"ש פיצויים בסך של 25,000 ₪ לטובת החברה והשית על הנתבע את הוצאות האחסנה וההשמדה של הצמידים, חשוב לציין בטרם הגעת העניין לביהמ"ש סירב הנתבע להצעת פשרה בסך 5,000 ₪ שהוצעה לו ויכלה לסיים את הפרשה במהירות ובחסכון ניכר.
