בחודש מאי אשתקד בית המשפט הגבוה של האיחוד האירופי קיבל החלטה הקובעת כי לאזרחים עומדת "הזכות להישכח". זכות זו למעשה מאלצת חברות, כמו Google, המפעילות מנועי חיפוש באינטרנט להסיר קישורים המכילים תוכן פוגעני ומביך בצמוד לשמם הפרטי של הנוגעים בו, במיוחד במקרים בהם תוקפו של התוכן פג. לא מדובר בהסרתם של התכנים הקיימים בדפי האינטרנט, אלא הסרתם של הקישורים לתכנים אלו אשר עולים בצמוד לשם הפרטי אותו מזינים במנועי החיפוש.
ניצניה של הזכות להישכח
שורשיה של הזכות להישכח נעוצים בסיפורו של עו"ד מריו קוסטחה אשר הלין בפני נציב המידע הספרדי כי הזנת שמו במנועי החיפוש בגוגל מובילים להודעות משפטיות ישנות בעיתון ספרדי משנת 1998 בגין חובות שחב בהם בעבר. קוסטחה פנה לגוגל להסרת הלינקים וכן לעיתון הספרדי להורדת הכתבות, שכן מדובר במידע שטופל ואינו רלוונטי עוד, אולם פניותיו העלו חרס. לבסוף, הגיעה הסוגיה לפתחו של בית המשפט הגבוה של האיחוד האירופי וזה חייב אתGoogle להסרת הלינק על מנת שהמידע ישאר אך לא יעלה בחיפושים פשוטים של שמו של קוסטחה בגוגל. מאז הרבה מים עברו בנהר וכיום ניכרת התפתחות הדרגתית ביישומה של הזכות להישכח בעולם. Google מדווחת כי נכון לתחילת שנת 2015 היא קיבלה בקשות להסיר לא פחות מ- 800,000 לינקים והסירה כשליש מהם.
הזכות להישכח- זכות מוחלטת?
לעיתים קיים מתח בין הזכות להישכח לבין זכויות אחרות כגון הזכות למידע. במציאות של ימינו בה הצורך והלגיטימציה בקבלת מידע אודות שותפינו לעסקים, עובדינו, מעסיקינו ואפילו שותפנו לחיים האישיים אינם בטלים, שאלת ההצדקה לקיומה של זכות זו עומדת בסימן שאלה. הנחת המוצא של בית המשפט הגבוה של האיחוד האירופי הייתה כי במאזן הכוחות בין התועלת הכלכלית של מפעילי מנועי החיפוש ומשתמשי האינטרנט ובין הנזק הפוטנציאלי של הפרט החשוף לפגיעה, ידו של האחרון על העליונה. אולם, דבר ידוע הוא כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל ובעניין זה, יש להביא בחשבון את רגישות המידע וחשיבותו אימת שמדובר בנסיבות חריגות כגון: מידע אודות אדם בעל תפקיד ציבורי, עבירות פליליות או מעשים אשר לחברה יש אינטרס לפרסם ברבים.
שימוש לא ראוי בזכות להישכח
כמו בכל תופעה רווחת, גם בזכות להישכח אנו עדים לשימוש בלתי ראוי של אנשים אשר מנסים לעשות שימוש בזכות להישכח במסגרת נסיונם לשכתב את ההיסטוריה. דוגמה למקרה זה הינו סיפורו של האמן Dan Roach אשר ביקש מהעיתון Worcester News להסיר את הכתבה המכילה את היצירה שלו משנת 2009, בטענה כי הציור שפורסם לא משקף את כישוריו הנוכחיים, ובעצם למחוק יצירות קודמות שלו בהן אין הוא מתגאה. העיתון דחה את בקשתו של האמן אולם Google נענתה לבקשתו, בהתאם להחלטה על הזכות להישכח. אנחנו סבורים שלא לשם כך נולדה הזכות להישכח וכי שימוש זה אינו ראוי. דמיינו לעצמכם מה היה קורה לו גדולי האמנים, סלבדור דאלי ופיקאסו היו בוררים את פרסום יצירותיהם המוקדמות רק בגלל שאלה כבר לא תאמו את הסטנדרט שלהם.
פרדוקס השיכחה
אין חולק כי האזרח אשר רוצה לממש את זכותו להישכח למעשה מנסה להגן על המוניטין שלו ולמנוע משמו להיות מקושר לתכנים אשר עלולים להבישו או להזיק לו. אולם, לעיתים ההפך הוא הנכון ויוצא כי האדם הנלחם על האנונימיות של מעשיו, חוטא למטרתו ומקבל דווקא פרסום יתר. דוגמה לכך הינו המקרה של Robert Daniels-Dwyer אשר ביקש מ-Google את הסרת המידע על הרשעתו בגין ניסיון גניבה של מתנות חג המולד בחנות ב- Oxford בשנת 2006. בקשותיו למחיקה וערעורו על ההחלטה, זכו להד תקשורתי ולהתייחסויות ביקורתיות מצד עיתונאים שביקרו על הפגיעה בזכותו הלגיטימית של הציבור בקבלת מידע ובנסיונות של אזרחים לשכתב את ההיסטוריה, דבר אשר הפך את מר דניאלס למפורסם ולמדובר אפילו על גבי מידעון זה.
