המדינה מספקת לא מעט שירותים לתושבים – שירותי חינוך, בריאות, ביטחון, תשתיות ועוד. למעשה המדינה מעורבת כמעט בכל אספקט שבחיינו. לאור זאת, לא מן הנמנע כי המדינה תמצא את עצמה כנתבעת בתובענה ייצוגית.
תובענה ייצוגית הינה הליך שבו תובע אחד תובע בשם קבוצה אשר נגרם לה נזק דומה בשל אותו מעשה, במקום שכל אחד מהם יתבע בנפרד. לרוב מדובר במקרים בהם הנזק לכל תובע ברמת הפרט הינו קטן יחסית, אך התביעה בשם קבוצה שלמה מגיעה לכדי תביעה של סכומי כסף גדולים שאילולא התובענה הייצוגית לא היו נגבים כלל. הפיצויים שמשולמים לכל חבר קבוצה בתובענה הייצוגית הינם יחסית נמוכים, אך לאפקט ההרתעה של התביעה ישנה חשיבות גדולה – אם לא תאושר תביעה ייצוגית, ככל הנראה אף אחד לא יגיש תביעה אישית בשל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך ולכן המזיק יכול להמשיך במעשיו באין מפריע.
עלויות ניהול תובענה ייצוגית הן משמעותיות עבור הנתבעת, וזאת בשל המשמעות הכספית של קבלת פסק דין כנגד הרשות (הפיצויים שעלולים לנפסק הם בסדרי גודל גדולים מאוד) והן בשל החשש כי קבלת פסק דין כנגד הרשות עלול לפתוח פתח לשטף של תובענות נוספות. לפיכך, בהינתן האפשרות לאזרחים לתבוע בתובענה ייצוגית, גופים גדולים נרתעים מביצוע "עוולות קטנות" שכן המחיר הכלכלי והפגיעה במוניטין עלולים להיות קשים.
התובע המייצג ועורכי הדין מנהלים את התביעה בשם הקבוצה ללא הגדרת שכר טרחה, כאשר ביהמ"ש פוסק את הגמול שעליהם לקבל בשל ניהול התביעה עם קבלת התובענה, ובמקרים מיוחדים נפסק גמול הולם גם כאשר התובענה נדחית. הליך התובענה נפתח בהגשת התובענה עצמה יחד עם בקשה לאישור התובענה כייצוגית. לאור הבקשה ותגובת הנתבע, ביהמ"ש בוחן את התקיימותם של התנאים לקיומה של תובענה ייצוגית: קיומה של עילה בעלת סיכוי סביר להתקבל, שאלה משותפת לכלל חברי הקבוצה, ניהול התובענה כתובענה ייצוגית הוא הדרך היעילה והראויה בנסיבות העניין, הייצוג יתבצע בתום לב ועוד. לרוב, במידה והתובענה עוברת להתנהל כתובענה ייצוגית, ישנו אינטרס משותף לצדדים להגיע לפשרה על מנת לחסוך את שלב ניהול התובענה הארוך והמתיש, ואכן אחוז התובענות הייצוגיות שמסתיימות בפשרה הוא גבוה מאוד אם לא מוחלט.
הנושא של תובענות ייצוגיות נגד המדינה עלה לא אחת לדיון. מחד, לא צריך להיות הבדל בין מדינה לבין כל גוף אחר. במידה ורשויות המדינה אינן מתפקדות כראוי וגורמות נזקים לאזרח שלא כדין, אזי התובענה הייצוגית עשויה לסייע בריפוי הפגמים ו"חינוך" הרשויות. מאידך, תובענות שכאלו עלולות לעלות לרשויות כסף רב, דבר שישבש את היכולת של הרשות למלא אחר משימותיה בהתאם לתקציב שנקבע מראש ויפגע באזרחים בדרך אחרת.
לאור שיקולים אלו, חוק התובענות הייצוגיות משנת 2006 הגביל את האפשרות לתבוע את הרשויות בתובענה ייצוגית. בניגוד לתובענה ייצוגית רגילה, כאשר עסקינן בתובענה נגד רשות עילת התביעה מוגבלת רק לעילה של השבת סכומים שנגבו שלא כדין, ולא ניתן לתבוע את הרשויות בעילות אחרות [אם כי לאחרונה נידונה תביעה נגד עיריית תל אביב שהפרה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ונראה כי יהיה ניתן בהמשך לתבוע את המדינה כאשר היא צד פעיל בעוולה שבוצעה במסגרת החוקים שלפיהם ניתן להגיש תובענות ייצוגיות כמו החוק מניעת מפגעים סביבתיים, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ועוד]. גם בהקשר הפיצויים למדינה יש הסדר מיוחד: לפי סעיף 9 לחוק התובענות הייצוגיות, אם המדינה חדלה תוך 90 יום מהגבייה שנטען לגביה שנעשית שלא כדין, לא תאושר התובענה הייצוגית. במקרה שהרשויות אינן חדלות מן הגבייה והתובענה הייצוגית תאושר, סעיף 21 לחוק קובע שניתן לקבל החזרים רק שנתיים אחורנית ולא מעבר לכך, גם אם נגרם נזק בטווח שנים רחב יותר. ההיבט הכלכלי של חיוב הרשויות בא לידי ביטוי גם בעת אישור התובענה הייצוגית וגם בפסיקת הפיצויים, כאשר על השופט לבחון את הנזק מול התועלת כחלק ממכלול השיקולים שהוא בוחן.
למרות האמור אנו רואים הרבה תובענות ייצוגיות המוגשות כנגד הרשויות, ונראה כי אלמנט הפסקת העוול על ידי הרשות, אינו פחות משמעותי עבור האזרחים מהפיצויים עצמם.
