המידע ברשת והשפעתו על חיינו

האינטרנט מאפשר תפוצה רחבה של מידע בקרב המשתמשים בו. לעיתים המידע עובר בין שני משתמשים פרטיים ללא חשיפה רבה באמצעות דואר אלקטרוני ולעיתים הוא מופץ לכל דורש באמצעות אתרי אינטרנט ומנועי חיפוש. להבחנה זו יש השפעה משמעותית על זכויות משפטיות שעומדות למושאי המידע, שולחיו ומקבליו. לאחרונה התייחס בית המשפט העליון להבחנה זו בשני מקרים: האחד עסק בתביעה ייצוגית כנגד אתר אינטרנט שמאפשר להשתתף במכרז לקבלת הנחה על מוצרי צריכה. האחר עסק בתביעת לשון הרע בין אחים. בשני המקרים היקף חשיפת המידע השפיעה על הכרעת הדין ובסופו של דבר מנעה ממבקשי הסעד לקבל את מבוקשם.
בפרשת עא 7141/13 ‏ ‏ קונקטיב גרופ בע"מ נ' שמעון דבוש דובר על תביעה ייצוגית כנגד מפעילת אתר האינטרנט 1BUY1. הנתבעת הציעה באמצעות האתר מוצרים שונים בשיטה של "מכרזים". לפי השיטה, עבור כל מוצר נקבע מחיר מקסימלי גלוי לכל. המחיר נמוך משמעותית ממחירו הרגיל של המוצר. המשתתפים הוזמנו להציע הצעות, ומשתתף שהציע את ההצעה הגבוהה ביותר שלא נפסלה זכה במוצר. אם משתתף הציע סכום שכבר הוצע בנוגע לאותו מוצר, הצעתו נפסלה. כל משתתף נדרש לשלם דמי השתתפות עבור כל הצעה. התובע שלא זכה במכרז, ביקש לקבל עבורו, ועבור כל המשתתפים במכרז את דמי ההשתתפות בחזרה. התובע הייצוגי טען כי המכרז מהווה מעין הגרלה, שכן הצלחת המשתתפים במכרז תלויה במזל יותר מאשר בהבנה או יכולת, ועל כן הוא "משחק אסור" כהגדרתו בחוק העונשין ואסור לקיימו ללא הסכמה של משרד האוצר. לכן נטען על ידו, בין השאר, כי עצם ההשתתפות במכרז מהווה חוזה בלתי חוקי שיש לבטלו ולהשיב את דמי ההשתתפות לכל המשתתפים.
בית המשפט העליון קבע כי על אף חוות דעת מומחה מתחום תורת המשחקים שניסתה למצוא תבנית לשיטת המכרז, היסוד המכריע במכרז הוא המזל ולא יכולת המשתתף, ולפיכך אכן מדובר בחוזה בלתי חוקי להסדרת "משחק אסור".
אולם, וכיוון שמדובר בתביעה ייצוגית, יש להראות כי המשתתפים במכרזים הם קבוצה הומוגנית בעלת אינטרס משותף ולא כך הדבר. בעוד שמשתתפים רבים מעוניינים לקבל את דמי ההשתתפות שלא זכו תמורתם במוצר, חלק מהמשתתפים זכו בזכיות מעבר לסך דמי ההשתתפות ששילמו. לאחרונים לא קיים אינטרס לבטל את הסכמי המכרז. לכן, אף שמדובר בחוזה בלתי חוקי, החוזה בוצע במלואו על-ידי שני צדדים שלכאורה הפרו את החוק. בהתחשב בכך, אין להעדיף צד עברייני אחד על-פני האחר ויש להשאיר את החוזים על כנם.
בפרשת בעמ 6558/15 ‏ ‏ פלוני נ' פלוני דובר על סכסוך בין אח לאחות שהגיע לכדי האשמות הדדיות בגין לשון הרע. עיקר הסכסוך נבע מטיפול באם המשפחה המבוגרת. במסגרת התכתבות הדדית בדואר אלקטרוני, האשימה האחות את אחיה ביחס גרוע כלפי האם תוך חשיפת פרטים אישיים מחיי אשתו. הדוא"ל הופץ לעסקו של האח ולכל בני המשפחה בישראל ובדרום אפריקה. בתגובה, האח ואשתו לא שתקו ו"החליפו מהלומות מילוליות" עם האחות.
בעקבות ההתבטאויות הוגשו תביעות הדדיות בגין לשון הרע לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט קיבל את תביעות האח ואשתו ופסק לשניהם פיצוי כולל ללא הוכחת נזק בסך 35,000 ש"ח, תוך דחיית התביעה של האחות. יש לציין כי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מאפשר קבלת פיצוי המקסימלי ללא הוכחת נזק בגובה שעשוי להגיע גם ל- 100,000 ₪ לתביעה. האח ואשתו ערערו על גובה הפיצוי, ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ועל כן אלה ביקשו לערער לבית המשפט העליון. טענתם היא כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקובעו "פיצוי גלובלי" בעבור שתי התביעות יחד וכי שגה בית המשפט המחוזי כשהסכים לטענתם זו אך נמנע מהתערבות בגובה הפיצוי. נטען בבקשת הרשות לערער בשנית כי הסכום שנפסק לטובתם נמוך ביחס לכוונת האחות לפגוע בהם, ולתוכן הפוגעני שבהודעותיה, מספרן, היקף הפצתן ולשיטתיות שבהתנהלותה.
בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור. נקבע כי שאלת אופי הפיצוי – אישי או גלובלי – היא תלוית נסיבות כגון מידת הזהות הרלוונטית בין התובעים, אופי לשון הרע והערכת תוצאתה הקונקרטית. בית המשפט התחשב בין השאר בהיקף התפוצה המצומצם של ההודעות ובכך שהמסרים הפוגעניים לא הגיעו לאוזנו של הציבור הרחב על-ידי פרסומן ברשת האינטרנט. בשל שיקולים אלו ואחרים נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה שקל את כל השיקולים הרלוונטיים וכי גובהו של הפיצוי שנפסק הוא סביר.
משני המקרים הללו ניתן ללמוד כי אף שמדובר בתוכן לא חוקי מובהק, עדיין קיימת חשיבות להיקף הפצתו. אנו מאחלים לכולם לשתף מידע באופן אחראי.